תוכן

ו) ועדיין צריך ביאור ענין גמר כלי דבחי״ד, שמדייק הרב בענף ד׳ ואומר, ואז כאשר נגמר כלי היוד דאצילות אז נעשית שם מסך ופרגוד עכ״ל. וצריך אמנם להבין מדוע לא נעשית כלי היוד למסך ופרגוד בטרם שנגמרה. גם מהו הענין של הגמר הזה.
והנה דבריו אלה עשירים במקום אחר, והוא בענף ה׳ אות י׳ וז״ל: וז״ס וירא אלקים את האור ויבדל כי נסתכל המאציל וכו׳ וכאשר נסתכל המאציל וראה בנפש הנק' את, אז יצאו שרשי הכלים וכו׳, ואמנם בסוד ראיה זו יש אור ישר ואור חוזר, כי מתחילה נמשך הראיה עד סוף בחי׳ עשירית שהיא הנפש, ואח״כ בחזרה למעלה היה מבדיל ונעשה בחי׳ הכלים וכו׳ ואמנם זה האור ישר היה בו כח לעשות כלים בסוד הראש, שהם ג״ר, עכ״ז לא היה יכול להיות ניכר עד שפגע ראיה זו בנפש עצמו, ובפגיעה שם הנה נגמר עשיית הכלים אל הראש, אך כלים אל הגוף שהם ז״ת עדיין לא היה כח בראיה זו עד שתפגע בנפש הנפש עצמה, ועל ידי הסת״ב מלמטה למעלה היה האו״ח מלביש את ז״ת עש״ה. וכ״כ בשה״ק דרוש ב׳ דעולם עקודים בסופו בדף ס׳. וכ״כ שם בדרוש ב׳ דא״ק בסופו דף קמ״ו.
ונמצינו למדים בכאן שסוד זווג דהכאה הנ״ל מכונה ג״כ בשם הסתכלות, וגם אין הכלים ניכרים בזווג הא׳ המכונה הסת״א על בחי׳ עשירית שהיא הנפש, כי משם מתגלים רק שרשי הכלים המכונים בכל המקומות בשם ראש או ג״ר, ולפיכך להסתכלות וזווג ב׳ הוא צריך, שאז פוגע בנפש הנפש, ועל ידי הסתכלות ב׳ הזה האו״ח מלביש את ז״ת ונגמרו הכלים. ובזה מתבארים לנו דברי הרב במה שאומר בענף ד׳ ואז כאשר נגמר כלי היוד נעשית שם מסך ופרגוד וכו׳, שכונתו על בחי׳ הסת״ב על נפש דנפש כי אז נגמרת בשלימות, באופן אשר האו״ח העולה הימנו ומלביש על האור הישר, גומר הכלים דפרצוף ההוא. ולפי שמסיים שם וז״ל: ואז נגמר עולם האצילות בבחי׳ הכלים, נשמר בזה לדייק בסוד הזווג מאור א״ס על המסך, שהכוונה רק כאשר נגמר כלי היוד, כלומר אחר שנעשה בחי׳ הסת״א על בחי׳ עשירית שהיא הנפש, דהיינו המלכות בכללה, אז מתפשטת עוד הנפש ההיא מינה ובה לע״ס שלה עד שמתגלה בה בחי׳ הנפש דנפש דהיינו מלכות דמלכות, ואז נבחן שנגמר הכלי היוד. משא״כ בהיותה בהסתכלות ראשון בטרם שנפרטת בעצמה בע״ס להסתכלות ב׳, אז עדיין אינה נגמרת לגמרי והאו״ח העולה ממנה עושה רק שרשי כלים, המכונים כלים דראש או כלים דג״ר.